עבודה בתאילנד – הסיפור האישי שלי

מעוניינים בפרטים נוספים? השאירו פרטים

כן, תופתעו לשמוע (כמו 90% מהאנשים) שיש עגלות בתאילנד.

"אבל איך ? יש להם מטבע זול" , "איך ? כולם שם עניים" אז בואו נסדר את הדברים קצת. ערך המטבע לא ישפיע על העבודה שלכם. ערך המטבע רק מציג את מצב הכלכלה במדינה ומצב המסחר במטבע ביחס למדינות ומטבעות אחרים בעולם. בכל מדינה, גם בעניות ביותר – יש אנשים עשירים. בתאילנד ספציפית ההבדל בין העשירים לעניים הוא מאוד משמעותי, מעמד הביניים שם כמעט ולא קיים. אפשר לראות בתאילנד בחורה עם מותגים מכף רגל ועד ראש (כולל תיק) הולכת ברחוב ועוברת  ליד עניה מרודה שרעבה ללחם. ככה זה בתאילנד, וככה הם חיים. הם גם לא האנשים הכי חכמים בעולם.

למה תאילנד?

נחזור להתחלה,

למה בחרתי בתאילנד ?

האמת , מחוסר ברירה.

מההתחלה כששמעתי על עגלות רציתי לטוס לארה"ב. כולם אומרים ששם הכסף הגדול וארה"ב זה חלום שלי מאז ומתמיד.

אבל רצה הגורל ולא אישרו לי ויזה (אמריקאים קקות), מסתבר שבעיה לנסות להוציא ויזה בגיל 18.

הרעיון הבא היה אירופה, לכיוון איטליה, אבל שמעתי כל מיני סיפורים על חוקיות והעדפתי שלא להסתבך.

ואז הציעו לי לעבוד בתאילנד. שאלתי את אותן שאלות כמו ששאלתם את עצמכם בתחילת הקטע וקיבלתי תשובות טובות, אז החלטתי שאני הולך על זה. תוך שבועיים הכנתי מזוודה, נפרדתי מהחבר'ה, מכרתי את המנוי של מכבי (החלק הכי קשה בעזיבה), ועליתי על מטוס היישר לבנקוק.

נחתתי בתאילנד והבוס החדש שלי בא לעשות לי קבלת פנים יפה בשדה התעופה (הענק) ולקח אותי לביתי החדש  לחודשים הקרובים בבנגקוק.

קוטג' יפהפה, 3 חדרי שינה גדולים כאשר בשני חדרים מקום ל2 מיטות ובחדר אחד מקום ל3. סלון נחמד, ספות, LCD 32", פינת אוכל, מטבח די גדול ואפילו 2 כיורים ! וכמובן מרפסת +גינה גדולה מאוד. בית מאוד מכובד, קיבלתי את מה שציפיתי והבטיחו לי.

נחיתה רכה

הייתי הראשון להגיע לדירה כאשר בשלושת השבועות הקרובים יגיעו עוד חמישה עובדים חדשים.

קיבלתי ביום הראשון חופש לנוח עד הערב, מראש הודעתי לבוס שאני צריך לקנות בגדים שחורים לעבודה ואין מקום יותר טוב לקנות בו בגדים מאשר תאילנד.

אז ביום השני יצאתי לעשות קניות. מי שהיה בתאילנד אין סיכוי שלא היה בקניון MBK, קניון עצום במימדיו (כמו כל הקניונים בתאילנד רק עוד יותר גדול) שם תוכלו להיכנס ערומים ולצאת עם 10 מלתחות חדשות, אוכל מהיר שיספיק לכם לשנה וציוד מלא לכל הבית.

אז קניתי לי בגדי עבודה ואוכל, וחזרתי הביתה.

התחלתי להתאמן על הספיצ'ים שקיבלתי ובערב הטריינרית הגיעה ללמד אותי על המוצר ועל איך ניגשים ללקוחות התאילנדים (עדינות עדינות עדינות).

מתחילים לעבוד

יום למחרת קמתי ב8:30, 9:30 חיכתה לי מונית בחוץ שבאה לאסוף אותי ליומי הראשון בקניון.

(הבית שלנו היה רחוק יחסית מהקניון, לכן יוצאים בשעה כזו מוקדמת.)

הגעתי לעגלה (מרהיבה) בקניון Central Plaza Pinklao יחד עם הטריינרית והתחלתי (לנסות) לעצור אנשים.

זוכרים לפני שטסתם שאמרו לכם שזה יהיה קשה ? זוכרים שאמרו לכם שזה לא לכל אחד ? אז אתם לא מתארים בכלל עד כמה הם צדקו. עבודה בעגלות זה לא רק ורוד כמו שזה נשמע "כסף בערימות, תרבות אחרת, מסיבות". זה להיות פצצת אנרגיה, ובן אדם ששום דבר לא יוריד לו את החיוך מהפנים, אתם צריכים המון המון המון ושוב פעם המון מוטיבציה. כי בלי מוטיבציה אתם תישברו. אתם חייבים לרצות את זה כמו שאתם רוצים לנשום, זה החוק הראשון.

אז בטח הבנתם שהיום הראשון שלי היה לא משהו, ולא הצלחתי למכור כלום, כך גם היום השני.

ביום השלישי ייאוש כבר עלה על פניי. אמנם הצלחתי לעצור כמה אנשים בימים האלה אבל לא הצלחתי למכור למרות שחשבתי שידעתי את הספיץ' מעולה.

ביום השלישי הבוס היה איתי על העגלה ובאמצע היום לקח אותי לשיחה בחניון של הקניון.

הרבה זמן לא קיבלתי כאלה צעקות, גם לא ציפיתי לקבל כאלה צעקות בהתחשב בזה שזה סה"כ היום השלישי שלי על העגלה, למרות שאני אישית הייתי מאוכזב מעצמי שעוד לא מכרתי.

אבל הוא בהחלט העמיד אותי במקום ואני יכול לומר שזה רק עזר לי. לקח לי 10 דקות בחוץ להירגע אחרי שכמעט בכיתי (ואני בן אדם שלא בכה מגיל 8 בערך) ואז נכנסתי לקניון באנרגיות חדשות, בן אדם חדש, יישמתי את מה שהוא אמר לי.

אחרי שעתיים של עצירות והדגמות סוף סוף הצלחתי לעשות מכירה ראשונה של 10000 באט (קצת יותר מ300$) שזה מכובד בהחלט ובסוף היום יצאתי הביתה עם חיוך גדול. אחרי זה היה שוב מעגל של כמה ימים בלי מכירה ואז יום עם מכירה , ככה סגרתי שבועיים ראשונים. חרי שבועיים כבר ציפיתי מעצמי שאדע לאן זה הולך, ובקצב הזה זה הלך לכיוון ישראל, אבל מאוד לא רציתי לחזור והחלטתי שאני נותן עוד שבוע מעצמי עם כל הכוח שיש לי לפני שאני מחליט.

את השבוע הזה כבר פתחתי הרבה יותר טוב, הצלחתי לעשות כמה מכירות ביום אחד, ועוד כמה ביום שאחרי, ואז שוב הייתה נפילה, יום בלי מכירה. ושוב יום סביר ואז עוד יום חלש ושוב בלי מכירה.

האנשים איתי בדירה היו אנשים נהדרים. טובים, מחונכים, לא ערסים. הבוס והטריינרית (ארוסתו) גם כן אנשים נחמדים מאוד. הייתה באמת אווירה טובה בכל השהייה שם. כל יום ראשון יצאנו לבר ליד הקומפלקס שלנו על חשבון הבוס, גם בימי הולדת (הספיקו להיות שניים בתקופתי הקצרה שם) ובחנוכה הדלקנו נרות כל יום בבית שלנו אחרי שביום הראשון הבוס פינק את כולם בסופגניות מבית חב"ד.

זול מאוד בתאילנד, מבחינת שהייה, אוכל, בגדים, זה באמת עולם אחר מבחינת מחירים.

כך שמבחינת כל מה שמסביב לעבודה שזה השהייה, האנשים וההרגשה הכללית שלי שם – היה נהדר.

מקבלים החלטה

ובכל זאת, משהו לא עבד כמו שצריך, משהו לא תיקתק. לא הגעתי למטרות שהצבתי לעצמי, ציפיתי מעצמי להתחיל למכור בכמויות אחרי השבוע הראשון וזה לא קרה, ולמרות שלא הייתי היחיד זה מאוד הפריע לי. אני בן אדם מאוד שאפתן ופרפקציוניסט.

אז למרות שסגרתי את השבוע השלישי בצורה דיי עגומה עם מחשבות ממשיות על חזרה ואחרי שכבר דיברתי עם ההורים ושיתפתי אותם, שוב החלטתי לנסות עוד שבוע.

אחרי יום החופש הגעתי, ובכל הדרך במונית לקניון הייתי טרוד במחשבות. העזיבה הייתה כבר בראש שלי, לצערי השלמתי איתה בתוך תוכי, וזה מה שגרם לכך שלא יכולתי לתפקד כמו שצריך על העגלה.

כי כמו שאמרתי כבר בהתחלה. זאת עבודה שתדרוש מכם את כל האנרגיות שאתם יכולים להוציא מעצמכם. זאת עבודה שבה אתם מוכרים ללקוח לא את המוצר, אלא את עצמכם, ובגלל זה אתם צריכים להיות עם אנרגיות כל פעם מחדש. גם אם כבר 4 שעות לא הצלחת לעצור בן אדם – אתה הולך להתרענן וצריך לחזור עם אנרגיות חדשות כאילו אנחנו בתחילת היום והרגע מכבי ניצחה דרבי.

גם אם יום שלם לא הצלחת למכור אתה צריך לחזור הביתה, להירגע, ויום אחרי זה לקום עם חיוך ופשוט לשכוח ממה שהיה לפני זה.

כל הברבורים על זה ש"קשה לעמוד 10 שעות על הרגליים" , "עבודה קשה מאוד פיזית" הם שטויות. הרגליים כואבות בשבוע הראשון, אבל מה שהופך את העבודה הזאת לאחת העבודות הכי קשות שקיימות זהו הקטע המנטלי. להילחם עם המחשבות שלך, שאומרות לך אחרי שלא הצלחת לעצור בן אדם ש"אולי זה לא בשבילך" ו"מה היה לך רע בארץ עם הבנות, המסיבות והעבודה שהייתה לך ?" .

מי שרוצה להצליח בעבודה בעגלות צריך לדעת איך לנקות את הראש שלו מהדברים האלה, אחרת באמת חבל על הזמן שלו. אז אחרי אותו יום כבר לא חזרתי לעבודה בעגלות, הודעתי לחבר'ה שאני עוזב, הזמנתי כרטיס ותוך שלושה ימים כבר הייתי על מטוס חזרה (אחרי שעשיתי שופינג עזיבה כמובן).אני לא מפחד להגיד שנכשלתי, אבל אני יודע שלמדתי הרבה מהחוויה הזאת וזה בהחלט נתן לי הרבה כיווני מחשבה לקראת העתיד. מי שלא נכשל לא מנסה.

לכל אלו שחושבים לאן לטוס – תאילנד יעד נהדר ! אל תהססו, בהצלחה

תרצה לשמוע מעוד מעסיקים?